אם תיקחו את כל בני האדם החיים היום… ותשימו את כולם על משקל גדול, תגלו שיחד אנחנו שוקלים בערך 300 מיליון טון. אם עכשיו תשימו על המשקל את כל בעלי החיים המבויתים – פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים, כלבים וחתולים, כבשים וגמלים – תגלו שיחד הם שוקלים יותר מ- 700 מיליון טון.
(פרופ’ יובל הררי, ‘ההיסטוריה של המחר’, ראש פרק 2)

לא יודע אם שמתם לב, אבל למרות נפוצותם העצומה של בעלי החיים ה’ביתיים’, בכל ים התפילות העצום של הימים הנוראים הם פשוט לא מופיעים. הקשר יוסבר עוד מעט, אבל תסכימו איתי שבזמן בו אנחנו מתפללים על העולם כולו, מן הדין היה להזכיר את היצורים שלמעשה אנו חייבים להם את חיינו (בעוד שהם חייבים את חייהם לנו… אבל זה כבר נושא אחר). אבל בפועל, האיזכורים היחידים שמצאתי הם אגביים – “ותיטב לה’ משור פר”, “אילו של יצחק” ו… זהו, למעשה. [עדכון: שגיתי ברואה, שכן כפי שהעירו חכמי העתים בתגובות למטה וכפי שנזכרתי בהמשך, יש עוד כמה איזכורי בהמות בתפילות הימים הנוראים: בפסוקי הזכרונות מובא הכתוב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”, ב’ונתנה תוקף’ נאמר “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו…” וסדר העבודה מלא בבהמות המוקרבות לקרבן. והוא רחום יכפר…]
המצב מעט טוב יותר בעולם המנהגים, אם כי גם שם נרשמת הידרדרות – המנהג לאכול בר”ה ראש כבש או לפחות ראש דג לא מתקיים (לפחות לא במגזר הד”לי המצומצם אליו אני משתייך), ואפילו מנהג הכפרות התרנגולי הוחלף בחלק גדול מהריכוזים הדתיים בכפרות בכסף (ועיינו ב’כתב ההגנה’ על הכפרות שנשאתי ידי לכותבו ביום כיפורים שעבר ולא נס ליחו עד יום כיפורים זה).

ספר יונה ובעלי החיים שבו

עכשיו, כמובטח, עליי להסביר מה בכלל הקשר ולמה ומדוע אני מצפה שבתפילות הימים הנוראים יופיעו בעלי חיים?

הסיפור המופלא של ה’מפטיר יונה’ של אביו של הרמן ווק – לחצו להגדלה (מתוך המחזור ‘ממך אליך’ בעריכת יונדב קפלון, עמ’ 297)

ובכן, התשובה נמצאת בספר יונה. הספר הקצר והקולע הזה נבחר להיקרא כהפטרת קריאת התורה במנחה של יום כיפור, והזכות להיות “מפטיר יויינה” נמכרת בסכומים שמגיעים – לפי השמועה – למאות אלפי דולרים. הבחירה בספר מובנת לאור הנושא המרכזי (לכאורה) שבו, והוא חזרתם בתשובה (לכאורה) של אנשי נינווה, אבל הנקודה שפחות שמים לב אליה, היא איזכורם של כמה בעלי חיים בספר, המייצגים את כל עולם החי המקראי – דגים, רמשים, בהמות ועופות; החל מהדג שבלע את יונה, עבור דרך בהמות נינווה עליהן ידובר מייד, וכלה בתולעת שאכלה את הקיקיון – ובל נשכח את… יונה (dove!) עצמו, נציג ממלכת העופות.
לכאורה, סתם עניין מקרי – וכמו שאף אחד לא עושה עניין, נניח, מתיאור בעלי החיים בסיפורי שלמה המלך (קופים, תוכים…) כך גם כאן. אבל כל זה רק לכאורה – ומשתי סיבות לפחות:

קודם כל, הסיפור הראשון במקרא בו נזכרים כל מיני בעלי החיים הוא סיפור הבריאה ולאחריו סיפור המבול – בשניהם מובהרים גם הקשר המשותף בין האדם לבעלי החיים (שניהם נקראים “נֶפֶשׁ חַיָּה”) וגם האחריות בה נושא האדם לשלומם של בעלי החיים (לְהַחֲיֹת אִתָּךְ”, “וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה”) – ולאחר המבול, אלהים כורת ברית משותפת בינו לבין האדם והחיה: “וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם… וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם” (ט, ט-י). מיותר לציין שבעל החיים הבולט ביותר בסיפור המבול הוא… היונה! ואם נחזור לספר יונה עצמו, שימו לב לשאלה המהדהדת בה נחתם הספר:

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!

אדם < בהמה?!

המדרגיות בפסוק לעיל ברורה: לא זו בלבד שיש בעיר יותר מ- 12,000 בני אדם (או ילדים, לפי אחד הפירושים), אלא שיש בה גם בהמה רבה! ואם פרשנות כזו לפסוק נראית לכם מוזרה, שורו הביטו וראו את הפסוקים הבאים, עליהם התפלפלתי בהרחבה בפוסטים האינסופיים שלי אודות אדם ובהמה במקרא:

אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן (בר’ לג, יג)

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת (שם יז)

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ (בר’ מג, יח)

וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ (שמ”א ח, טז)

אם נחזור שוב ליונה, נראה שעוד לפני הפסוק האחרון, הבהמות כבר הופיעו בתפקיד די מרכזי בפרק ג:

ז וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר:

 הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה…

אם מתייחסים לפסוקים האלה ברצינות (ומייד אראה שיש חוקרים שלא נהגו כך), מתקבלת תמונה מדהימה של שוויון מוחלט בין האדם לבהמה: לא זו בלבד שמונעים מהבהמות אוכל ומים, אלא שמכסים אותן בשקים; ולא זו בלבד שמכסים אותן בשקים, אלא ש – על פי הפשט – מצפים מהן לקרוא אל אלהים בחוזקה!

ספר יונה – סאטירה מקראית \ אתנחתא קומית?!

גזירת מלך נינווה על הבהמות התמיהה כבר את מפרשי המקרא הראשונים, הן בשל צום הבהמות וכיסויין בשקים, והן בשל ציוויין לקרוא אל אלהים. רש”י מביא מדרש לפיו אנשי נינווה הפרידו בין הבהמות לבין וולדותיהן, ואמרו: “רבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו”;  הראב”ע הדגיש כי הציווי “ויקראו” מכוון כלפי האדם, שהוא בן דעת, ולא כלפי הבהמות; ובעל ‘מצודות דוד’ הסביר כי הצום על הבהמות נועד “בעבור עגמת נפש… למען יכנע לב האנשים” – הצד השווה בכולם הוא הנחת היסוד שכל המעשים הללו כוונו כלפי האדם, ולא כלפי הבהמות חסרות הדעת.
גם חוקרי המקרא התקשו בהסבר המעשה, ויש שהציעו כי המילים “וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה” נוספו אגב גררא ולא היו בנוסח המקורי. א”ב אהרליך (‘מקרא כפשוטו’ ג, עמ’ 427) נמנה וגמר כי “מילדי נכרים המעשה הזה, ולא נולד על ברכי העברים, לפי שאם תחזור על כל המקרא לא תמצא כצום הזה שתצום הבהמה עם האדם”, ומסקנתו היא כי “אולי המחבר ידע כי כך היה מנהג אשור”.
חוקרים מאוחרים יותר הלכו צעד אחד קדימה והעלו את הסברה שספר יונה כולו אינו אלא פארודיה או סאטירה על הנבואה או הנביא עצמו (כך הציע מרקוס בהרצאה שהפכה למאמר מצוטט רבות), ויש שהרחיקו לכת עוד יותר וטענו שהספר אינו אלא אתנחתא קומית שנועדה, כנראה, להפיג את המתח של ספרי תרי-עשר… וכך מסכם את דעתם פרופ’ אוריאל סימון בפירושו לספר יונה (עמ’ 17-16, ההדגשה שלי):

לפי דעה רווחת ספר יונה הוא ספר הומוריסטי מובהק, אשר דורות רבים היו מנועים מלעמוד על טיבו מחמת רוממותם של כתבי הקודש וכובד הראש השורה עליהם… כמה מגוחך האיש המבקש לברוח תרשישה בירכתי הספינה, ומוחזר ליבשה במעי הדג; וכמה מבישה בליעתו על ידי הדג ועוד יותר – הקאתו מפיו… אנו אמורים גם לצחוק בפה מלא למראה הבהמות לבושות השק, הגועות לאלוהים מחוסר מרעה ומים… וגם לחייך למקרא בקשתו של יונה למות בעקבות הצלחתו הכבירה בנינוה, שאינה אלא פרודיה על בקשתו הדומה של אליהו בעקבות כשלונו ביזרעאל.

המסר של (ה)יונה

אבל על כל הפירושים האלו יש להמליץ את הכתוב “וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ” – וסימון עצמו אכן חולק עליהם בתוקף, ואני כמובן מזדהה עם דבריו:

הגבורה המוסרית של מי שאמר “שאוני והטילני אל הים” (א, יב) היא תריס בפני כל לעג מתנשא. רצינותו הקיצונית של הנביא הבורח ונאמנותו הגמורה לעצמו מעוררות את אהדת הקורא ולא את לעגו: יונה פתטי במאבקו חסר הסיכויים עם אלהיו… יתר על כן, בין ששיתוף הבהמות בצום ולבישת שק תורם לאידיאליזציה של תשובת נינוה, ובין שהוא עושה אותה למגוחכת… ברי שאין עניין זה מתיישב עם ראיית פרשת התשובה כסטירה על עיקשותם של ישראל.

לדעה הזו מסכים גם ד”ר יונתן גרוסמן, בספרו החדש והמצויין (‘גלוי ומוצפן: על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי‘, עמ’ 32-31), שם הוא טוען כי “גם אם יש יסודות קומיים בסיפור מסוים, אין הדבר מלמד על מגמת הסיפור אלא על עיצובו, ועל הקורא לשאול את עצמו כיצד היסודות הקומיים משתלבים במגמה החינוכית של הסיפור“.

אז הנה אני שואל – כיצד באמת משתלבות הבהמות במגמה החינוכית של ספר יונה? או אם נשתמש במטאפורה של סיפור המבול, מה השליחות של (ה)יונה שיצאה מהתיבה\ארץ ישראל לראות האם כלה חרון אפו של האלהים בעולמו?
התשובה, לדעתי, נעוצה בשאלה בה פתחתי – מדוע אנו לא מזכירים את הבהמות בתפילותינו?
אין זאת אלא שאיבדנו את הקשר החי לעולם החי, שהיה ברור מאליו לאנשי העת העתיקה, כמו גם לבני תרבויות ‘פרימיטיביות’ כביכול בנות ימינו. ספר יונה מזכיר לנו שלפעמים אפשר ללמוד מאומות העולם איך צריך להתנהג, ואם אלהים בעצמו מעיד שהוא חס על נינווה (בין השאר) בזכות הבהמות – אולי כדאי שנאמץ ולו מקצת מדרכיהם בנושא הזה לפחות?

שנה אחת ראה הבעש”ט ביום-הכיפורים שיש קיטרוג גדול על עיירה יהודית והתאמץ מאוד בתפילתו לבטל את הקיטרוג, וללא הצלחה. כשהגיעו לתפילת נעילה ועדיין עמד הקיטרוג בתוקפו, היה הבעש”ט רציני מאוד והירבה לבכות ולהתייפח ועמו כל תלמידיו הקדושים וכל מתפללי בית-המדרש.

“זו חליפתי” – ילד, תרנגול וחליפה, מאה שערים 2016

בבית-הכנסת עמד בחור יהודי רועה-צאן, בור ועם הארץ. בשעה שהכול התפללו עמד ובהה לחלל האוויר. אולם בתפילת נעילה, כשהכול געו בתפילה ממעמקי הלב אל ריבון-העולמים, התעורר לבבו וניצתה בנפשו תשוקה עזה להתפלל גם כן. זה מכבר העריץ מאוד את קריאת התרנגול ומבלי-משים נפלטה לפתע מפיו קריאה רמה:
“קוקוריקו! ריבונו-של-עולם, רחם נא!”
בבית-המדרש נהייתה מהומה וכמה מהמתפללים רצו לגרש את הכפרי הבור, אולם בתוך כך נשמעה נעימה של שמחה בקולו של הבעש”ט והוא מיהר לסיים את התפילה, כשפני קודשו נוהרות מגיל.
במוצאי היום הקדוש סיפר הבעש”ט לתלמידיו, כי היה זה קיטרוג על תושבי העיירה שחיים בין הגויים ומתרחקים מהקב”ה. אך כאשר נשמעה הקריאה הזכה של הכפרי שנפשו השתפכה בתפילה לריבון העולמים, גרמה קריאה זו נחת-רוח עד רום המעלות ובטלו כל הקיטרוגים.
(תפילת ה”קוקוריקו”, מיוחס לבעש”ט)

נו נו…

אדם ובהמה – הלקט

לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש: