וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – על עבדות, נצרות ומקרא

12 שנים של עבדות

"וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת" – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)

That_is_Scripture - Epps

And that servant, which knew his lord's will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That's Sctipture

זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של '12 שנים של עבדות' (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ"י 'כתבי הקודש' מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.

קראו עוד

מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום 'נדחף' לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד

האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב"א לראב"ע

בפוסט הקודם הצגתי את אחד ההבדלים המהותיים בין עשר הדברות בשמות כ לבין אלו בדברים ה, הלא הוא  הביטוי "למען יטב לך" המופיע לפי נוסח המסורה רק בדברים, ולא בשמות – אך בתרגום השבעים וכן בפפירוס נאש הוא מופיע בשני המקומות.
סיימתי במסקנה לפיה במקרה זה על פי עד אחד (=המסורה) יקום דבר, בשל אופיו ה'דברימי' של הביטוי "למען ייטב לך".

עכשיו הגיע הזמן לבחון שוב את התייחסות האמוראים להבדל הזה, והנה שוב הציטוט המלא (בבא קמא נד ע"ב-נה ע"א):

שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב'?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום… הואיל וסופן להשתבר.

קראו עוד

מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב?

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – "זכור" לעומת "שמור" בדברה הרביעית (שבת), ו"למען ייטב לך" שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).

לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (בבלי ראש השנה כז ע"א). אכן כבר הראב"ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש"חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן", קבע את הכלל הידוע "כי הטעמים הם שמורים לא המלות" והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק "זכור", אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל"שמור" – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר' יואל בן-נון (מגדים ט).

לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע"ב-נה ע"א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:
קראו עוד

פלמנקו – המוסיקה העברית האמיתית

אֲבָל חָכְמַת הַמּוּסִיקָה חָשׁוּבָה בְּאֻמָּה שֶׁהִיא מְכַבֶּדֶת הַנִּגּוּנִים וּמַעֲמֶדֶת אוֹתָם עַל הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּעָם, וְהֵם בְּנֵי לֵוִי, מִתְעַסְּקִים בַּנִּגּוּנִים בַּבַּיִת הַנִּכְבָּד בָּעִתִּים הַנִּכְבָּדִים… וְלֹא הָיָה לָהֶם עֵסֶק זוּלָתִי הַמּוּסִיקָה…
(ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני, סה).

…וחכמת מוסיק"א שיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוים וסודות תיקוני הזהר אי-אפשר לידע בלעדה ועל ידה יכולים בני-אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה…
(ר' אליהו, הגאון מווילנה – עפ"י תלמידו, ר' ישראל משקלוב, בהקדמתו לספר 'פאת השולחן').

קראו עוד

השערת התעודות מַכָּה שנית – מַכַּת בכורות ופסח

בפוסט הקודם הדגמתי את הפתרון המעניין המוצע ע"י בעלי התעודות להסביר את הסתירות הגלויות בפרשת מכת הדם. עם בואה של פרשת 'בא', אניף שנית את ידי וביא"רתי הקודש מן הבית בהראותי את יקר תפארת גדולת השערה זו בפענוח (חלקי!) של שני הפרקים הסבוכים והמורכבים שחותמים את פרשתנו – הלא המה פרקים יב-יג, העוסקים במצוות הפסח, במכת בכורות, ביציאת מצרים ועוד.

מבט מלמעלה

ניסיתי לסכם בטבלה את תכולתם של פרקים יב (א-נא) ו-יג (א-טז), המונים 67 פסוקים, תוך הבחנה בין הסוּגוֹת (=ז'אנרים) העיקריות: מצוות, סיפור והיסטוריה.
לאחר התבוננות בטבלה, יהיה קל הרבה יותר לעמוד על הקשיים שעולים ממבנה הפרקים הללו:
קראו עוד

השערת התעודות – מכה שכן כתובה בתורה

הכינוי 'תורת התעודות' מזכיר לי קצת את הספר המכונה 'תורת המלך' – בשני המקרים מדובר באוסף של השערות, שזכו (בעברית בלבד!) לכינוי 'תורה', שניהם מטרידים בעיקר יהודים דתיים, הבסיס הראייתי שלהם די רעוע, אבל אי אפשר להכחיש שיש שם מדי פעם משהו…
אז הנה דוגמה למשהו שיש בה, באותה תורת השערת תעודות ותיקה, היישר מפרשת השבוע הקודם – פרשת 'וארא' (הדוגמה מופיעה גם אצל ברוך י' שורץ, "התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה", בתוך: ספרות המקרא – מבואות ומחקרים, א (תשע"א), עמ' 187-191).

"והיה הדם לכם לאות על התעודות"…

מכת הדם (שמות ז, יד-כד) היא המכה הראשונה שנצטווה משה להכות את מצרים, והיא מהווה מעין 'הגדלה' של האות האחרון שנתן ה' למשה להראות לעם (ד ט). אלא שעיון בפסוקי מכת הדם מגלה מייד כי שני סיפורים מקבילים לפנינו:
קראו עוד