כמאה אלף איש במדינה (=כל המורים) עסוקים בימים אלו בהכנה לטקסי חלוקת התעודות, טקס שלמרבה הצער דורש גם כתיבה של אותן תעודות… אז כמחווה לנושאים בנטל, אלכה ואשובה אל השערת התעודות הוותיקה ותובנותיה.
לפני כשנה הראיתי כאן באותות ובצבעים כיצד פרשת המרגלים מוסברת ע”י השערת התעודות כמורכבת משני מקורות נפרדים שהותכו יחדיו, והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני. והנה גם בפרשת קֹרח – או לפחות בפרק טז – יש להשערה הנ”ל תובנות מעניינות, אם כי הפעם התמונה מעט מורכבת יותר וייתכן כי גם כאן יש לחַלֵּק (=split) את התעודות :)
במדבר טז ובעיותיו
עיקרה של “מחלוקת קורח ועדתו”, כלשון חז”ל, מתרכזת בפרק טז, המהווה אוסף מרוכז של תלונות, מתלוננים ועונשים קשים. התמיהות בפרק זה הינן רבות מהרגיל, גם בתחום הנוסח (ועל כך בהמשך) אבל בעיקר בתחום התוכן, ועל חלקן עמדו כבר פרשנינו הקדומים, בעיקר אברבנאל.
אז כמורה מתחיל, ניסיתי ליצור המחשה גרפית של מבנה הפרק שתאיר את הבעיות האלו, וזה מה שיצא (לחצו להגדלה):
כבר מסוף המאה ה-19, היחסים בין הפלמנקו למוסיקה הקלאסית היו די חד-סטריים, שלא לומר לא-קיימים: המוסיקה הקלאסית פשוט לא ספרה את הפלמנקו ואם טרחה להתייחס אליו, היה זה ב”בוז מוחלט” כדברי פאקו. הפלמנקו מצידו נוגן על ידי אנשים שבקושי ידעו לקרוא, ומוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק כוס המוחיטו שלהם… ואל תבלבלו בין פלמנקו לבין כמה יצירות קלאסיות ב’ניחוח’ ספרדי שדווקא הפכו ללהיטים קלאסיים (מ- Leyenda של אָלבֶּניס ועד כרמן של ביזה) – הפלמנקו ה’אמיתי’ היה רחוק מאוד מהן. הפלמנקו של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – העידן בו המוסיקה הקלאסית עדיין היתה הקריטריון לרמה מוסיקלית בכלל – היה פשוט ופרימיטיבי, גם מבחינה מוסיקלית ועוד יותר מבחינה חיצונית: חבורות של צוענים כהי-עור, רקדניות צבעוניות יתר על המידה וזמרים צרחניים יתר על המידה… הגיטרה שימשה כמעט אך ורק לליווי, בפריטות ‘גסות’ ובקצב מהיר מדי – ובהתחשב בעובדה שגם הגיטרה הקלאסית לא נחשבה כל-כך בעולם הקלאסי, ברור שגיטרת הפלמנקו היתה בתחתית הסולם, אם בכלל.