מונחת בקרן זווית – הרהורים שְׁנֵרְבְּיאניים על קריסת ההלכה אל תוך עצמה

טרדות הזמן, גליו ומשבריו עלי עברו, אבל בשבוע שעבר נגזר עליי להיות ניעור יחידי בלילה – מה שאיפשר לי סוף סוף לבלוע כמחצית מספרו החדש והדי מהפכני של פרופ’ נדב שנרב, “בקרן זווית“, אותו רכשתי מיד ראשונה (40 ₪ ל- 448 עמ’ בכריכה קשה). יכולתי להשתפך כאן במחמאות, אבל אמרו את זה קודם לפניי:

keren_zavit_Nadav_Shnerbאני לא מכיר עוד ספר על פרשיות השבוע שכתוב ברמה וברוחב כאלה, ובו בזמן עושה זאת באופן כה נגיש, חינני ומרתק, כמו הספר הזה… נדב שנרב עושה לפרשיות השבוע משהו שככל הידוע לי אף אחד אחר עוד לא עשה להן. (הרב ד”ר מיכאל אברהם, מוסף ‘שבת’ – ג”נ: ידידו של שנרב)

‘קרן זווית’ הוא בעיקר ספר חכם ומעורר מחשבה, שבין היתר משאיר לא מעט שאלות פתוחות סביב הפער שבין מציאות החיים, המדע, המוסר וצורת המחשבה המודרנית, ובין דרישותיה ההלכתיות והרוחניות של התורה. (אבינדב ויתקון, ערוץ 7)

למרות שהספר נכתב ע”י פרופסור באקדמי-ה, אין לו תוכן עניינים ואפילו לא מפתח (מדובר בספר שנוגע במאות [!] נושאים ואישים), והערות השוליים שבו על הציטוטים הפסיאודו-ביבליוגרפיים שבהן היו גורמות לפרופ’ שקולניק (האב) התקף לב… בקיצור, למעט הקדמה קצרה מאת המחבר, מדובר בכ- 450 עמודים נטו של הנאה אינטלקטואלית צרופה הכוללת פרצי צחוק מצד אחד, ולסתות שמוטות וגבות מתרוממות בתדהמה מצד שני, לנוכח חלק מהעובדות המוצגות בספר.

אבל אחרי ההתרשמות מהעמקות ורוחב הדעת שבכל מאמר ומאמר בספר, היכתה בי פתאום התובנה המטרידה, שלמעשה יש לספר איזשהו מכנה משותף, שאין לי דרך טובה יותר להגדירו מאשר קריסתה של ההלכה לתוך עצמה.
כלפי מה הדברים אמורים?
ובכן, מסתבר שיסודות בסיסיים של ההלכה היהודית, לא זו בלבד שאינם ממש יציבים, אלא שכאשר מתחילים לחפור קצת פנימה, מתגלות סתירות מול המציאות ומול הגדרות הלכתיות אחרות, שגם הן נחשבות בסיסיות – ולמעשה הבניין שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים נראה כקורס אל תוך עצמו, ולא בשל אירועים חיצוניים אלא מכוח משקלו-הוא.
קראו עוד

לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית

mikvehאני נאלץ כמעט על כרחי לחרוג מנושאי הבלוג המרכזיים ולפרוק קצת אנרגיה שלילית בנושא שתומכיו מכנים אותו “התחדשות ההלכה”, ומתנגדיו מכנים בפשטות “רפורמיות”.
כוונתי לדיון \ ויכוח שהתפתח לאחרונה בנושא טבילת גיורת בפני דיינים גברים, ולהלן תקצירו:
בסדרת כתבות ב- YNET (כאן, כאן וכאן) “נחשף” מה שידוע לכל מי שנאלץ לעסוק בגיור, כי כדי להכשיר הלכתית טבילה של גר, צריך שבית הדין (= שלושה דיינים גברים) יראה בעיניו כי אכן טבילתו לגירות נעשתה כהלכתה. הבעיה היא בטבילת גיורת, הנאלצת לטבול פעם נוספת בחלוק לגופה כדי שאותם דיינים יוכלו להביט בטבילתה בלי לפרוץ את גדרי הצניעות… לנוכח הזעזוע הטוקבקי הצפוי, הוזעק רב בשם אליהו גליל להגן על הנוהג הזה, וניתן לסכם את טיעוניו בעד הנוהג הזה כך: א) נוכחות הדיינים בטבילה הינה “קצרה וממוקדת”. ב) לא מדובר במנהג אלא בהלכה עצמה, אותה לא ניתן לשנות. קראו עוד

לא דיברנו עוד על אהבה

“וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ

Jacob_Kisses_Rachel

“וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל…”

זוהי הפעם הראשונה בספר בראשית שבה מוגדרים היחסים בין גבר לאשה על פי ההיבט הרגשי שלהם – ולא על פי פונקציית הרבייה שלהם (“וידע”) או היעדרה.
(יעל פלדמן, למה לא אהב פרויד את יעקב? עמ’ 367)

וכך, עם נטיית הפועל היפה הזאת, “ויאהבה” – רק מלה אחת, אבל הדקדוק העברי מאפשר לה להכיל רגש, זמן, גבר ואשה – הגענו אל האהבה הראשונה של גבר לאשה בתנ”ך.
(מאיר שלו, ראשית: פעמים ראשונות בתנ”ך, עמ’ 25)

אמנם הפועל אה”ב מופיע כבר בפרשה הקודמת – “אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ” – אבל כמו שציינו פלדמן ושלו, כאן זו הפעם הראשונה בו מובעת אהבת גבר לאשה, ובמילה אחת! ואכן הגמישות העברית מפליאה, בייחוד אם נשווה לתרגומים של מילה זו כמו תרגום השבעים ליוונית (καὶ ἠγάπησεν αὐτήν), תרגום הוולגטה ללטינית (et in tantum dilexit eam) או תרגום המלך ג’יימס לאנגלית (and he loved her). קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

“חָלִילָה לּוֹ” – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי”ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי”ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ’ וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב’ ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ”ב ח; יב) וכן יהושפט (מל”ב ג; דה”ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד