מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
ולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה ‘גמל’ על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה “רבקה”, למשל, מופיעה 13 פעמים, “האיש” 10 פעמים, ו”העבד” רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה’ – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה’ – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה “נופלת” מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם!וככה זה נראה בפסוקים עצמם, מהם ציטטתי חלקים נבחרים של תחילתו, אמצעו וסופו של הסיפור:

י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת…
יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא. כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם…
סא וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ. סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל…

גמלים > אנשים

ראינו שהגמלים ממלאים את כל העלילה מתחילתה ועד סופה – אבל זה לא נגמר כאן, כי מעיון בפסוקים נראה שחשיבותם עולה על זו של האנשים בסיפור! שימו לב לפסוק לב: “וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ”. ראשית, רק בפסוק זה מתגלה לנו פתאום שלעבד אברהם מתלווים אנשים! (והם מוזכרים רק עוד פעמיים בסיפור). שנית, הדבר הראשון שעבד אברהם דואג לו הוא להאכיל את הגמלים – ורק לאחר מכן הוא רוחץ את רגליו ורגלי האנשים אשר אתו!
האכלת הגמלים מחזירה אותנו כמה פסוקים אחורה, שם אנו מגלים להפתעתנו שנושא זה היה חשוב לא רק לעבד, אלא גם לרבקה. שכן כאשר העבד שואל את רבקה “…הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?” עונה לו רבקה במשפט המפליא הבא: “וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן”. על כגון זה נאמר “טענו חיטים והודה לו בשעורים”, כלומר – מי שאל אותה על תבן ועל מספוא?!
מופלאה עוד יותר היא תגובתו של העבד ל’בשורה’ החשובה הזו של רבקה: “וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה’. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי…”! איזה נס! יש מספוא לגמלים!…
עכשיו, מי שיקרא את הפסוק הנ”ל יגלה כי השמטתי (בכוונה תחילה) את סופו: “… אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה’ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי”. כלומר, התלהבותו של העבד נבעה לכאורה מתשובתה הראשונה של רבקה ממנה התברר כי היא קרובת משפחה של אברהם. אלא ש’תחיבתה’ של תשובתה השנייה, המבשרת על התבן והמספוא, בין תשובתה הראשונה של רבקה לבין הודאתו של העבד מבליטה עוד יותר את חשיבותה של התשובה השנייה, ונוטעת בקורא את הרושם שהעבד מודה לה’ בשל העובדה שיש בבית רבקה תבן ומספוא לגמלים…

גמלים > חוקרים

איזכורי הגמלים בפרק זה לא חמקו מעינם הבדולח של חוקרי המקרא: הראשונים שבהם החליטו אחר העיון כי הגמלים הם מה שנקרא אנכרוניזם, שהרי בתקופת האבות המשוערת (1800 לפנה”ס) הגמל טרם בוית. למזלו של המקרא בפרט ושל היהדות בכלל, נמצאה כתובת עתיקה בסוריה מהתקופה ההיא ובה מוזכרת מנת מספוא לגמל*… כך שייתכן ואברהם המתואר כ”נשיא אלהים” בעל נכסים רבים, החזיק גם בצי גמלים משלו, ואיזכורם בפרק הזה אינו אלא סמל מופגן לעושרו. ומדוע לקח העבד דווקא עשרה גמלים? כאן הציע אחד החוקרים הסבר מעניין ולפיו למספר עשר ישנה כאן משמעות סמלית כיוון שבמקומות רבים במקרא מצאנו פריטים הנשלחים מצד אחד למשנהו בקבוצות של עשר דווקא: יוסף שולח לאביו עשרה חמורים ועשר אתונות (בר’ מ, כג); ישי שולח לבניו עשרה לחם ועשרה חריצי חלב (שמ”א יז, יז); מלך ארם שולח עשר ככרות כסף ועשר חליפות בגדים (מל”ב ה, ה); ועוד.
* יש לציין כי פרופ’ אלכסנדר רופא לא אמר נואש בשאלת איחורו של הסיפור, וקבע כי הסיפור נכתב בתקופת שיבת ציון (!) כפי שמוכח מסגנונו הלשוני המאוחר, דבר שדי קשה לזייף.

עם זאת, אף חוקר לא טרח או לא הצליח להסביר את הריבוי המופלג של הגמלים בסיפור – היחיד  שהתייחס לכך בקצרה הוא (ככל הידוע לי) פרופ’ רוברט אלטר בפירושו לבראשית מ-1996 (עמ’ 114), שם כתב כי “הגמלים כאן הינם יותר מאמצעי-עזר, כיוון שצרכיהם והטיפול בהם הופכים לציר מרכזי בעלילה” – אלא שהוא עצר כאן ולא הסביר מהו באמת תפקידם של הגמלים בסיפור?

הגמלים מגלמים את… אברהם!

לדעתי, כמו בסיפור העקידה, גם כאן הגמלים לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על גיבורו ה’נעלם’ של הסיפור יצאו – הלא הוא אברהם עצמו. בשל גילו המופלג (כ-140 שנה) ברור לקורא כי אברהם לא יכול היה לבצע בעצמו את המשימה – אבל הרי לא ניתן להשאיר אותו מחוץ לסיפור, שכן האשה שתיבחר היא זו שאמורה להמשיך את זרעו! לשם כך השתמש המספֵּר בגמלים, שאיזכורם החריג אמור לעורר אצל הקורא אסוציאציה לאברהם, הן בשל היותם סמל לעושר כאמור לעיל, אבל גם בשל ‘תכסיס ספרותי’ שנקט המספר כבר בראשית הסיפור. הבה נקרא את פסוקים ט-י הפותחים את האפיזודה:

ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.
י  וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ.

יש כאן רצף מילולי הניתן לקריאה כך: ידו – אדוניו – אדוניו – אדוניו – ידו, והוא כורך יחד את שבועת העבד לאברהם יחד עם לקיחת הגמלים ועם לקיחת כל “טוב אדוניו”, ביטוי שמשמעותו אינה ברורה. אני מבקש להציע כי ידו של העבד נושאת עמה באופן כמו-מאגי את נפשו של אברהם, או אם תרצו, את התגלמותו המטאפיזית (ואכן יש שהסבירו כך את מנהג שימת היד תחת הירך!). כשהעבד לוקח את גמלי אדוניו, הוא למעשה לוקח אותו-עצמו, והביטוי “טוב אדוניו” אינו אלא הסבר מרחיב לפעולת לקיחת הגמלים. במילים אחרות, הפסוק מעביר את המסר הבא: לאחר ששם ידו תחת ירכו ולקח את גמליו, נמצא שכל טוב אדוניו בידו והוא יכול לצאת למשימה. מכאן ואילך אברהם כביכול מתגלם בגמלים, ואלו מהווים את ‘ידו הארוכה’, המלווה את העבד בדרכו.

רבקה משקה את הגמלים

וכך יש לפרש גם את השתאותו של העבד למראה רבקה המשקה את הגמלים. לא רק הנדיבות יוצאת הדופן שהפגינה גרמה לכך (שלא לדבר על המאמץ הפיזי הכרוך בפעולה כזו), אלא בעיקר המשמעות הסמלית של הפעולה – השקאת הגמלים מסמלת את יכולתה של רבקה להחיות את אברהם ולהעניק לו המשכיות, שהרי הגמלים מייצגים את אברהם בסיפור. וכך גם יש להסביר את התשובה הלא-קשורה כביכול של רבקה אודות המספוא לגמלים, ואת התרגשותו של העבד לשמע הבשורה המרנינה הזו – המספר יותר מרומז לנו בכך כי רבקה הבינה שתפקידה העיקרי הוא לדאוג לגמלים, כלומר לדאוג לאברהם.

סופו של הסיפור ממשיך באותו קו: רבקה ונערותיה רוכבות על הגמלים (פס’ סא), כלומר – אברהם עצמו כביכול נושא אותן לביתו. יצחק רואה מרחוק גמלים באים (פס’ סג), כלומר – הוא חש שאביו מתקרב להעניק לו את מה שחיכה לו. או-אז רבקה “נופלת” מעל הגמל (פס’ סד – נופלת = רוכנת ארצה), כלומר – מוגשת ליצחק על ידי אברהם, שצופה עכשיו מקרוב בבנו מביא את אשתו החדשה אל אהלו.

אדם ובהמה – הלקט

לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש: