מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:
כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.
ראשית, הפסוק לא עוסק באשה אלא ביילוד הטרי; ושנית, הפועל “יִמּוֹל” הוא היחיד שמופיע בלשון זכר ולא בלשון נקבה! הפירוש המקובל הוא כי “דין זה הובא אגב אסוציאציה, ללא קשר ענייני לכאן. משהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבעה ושמונה” (עולם התנ”ך, עמ’ 84). א-ב-ל, עיון בתרגומים מגלה משהו הרבה יותר מעניין. קראו עוד ⇐
לפני כשבועיים הצטרפתי בעל כרחי למפוטרי הקורונה (גל שני?:), כך שהתפנה לי קצת זמן לכתוב בבלוג + להכין הרצאת זום על נוסח המקרא (פרטים בסוף) – ואין מתאים יותר לעסוק בכך מאשר הערב הקדוש הזה, בו אנחנו מסיימים סוף סוף את ספר יחזקאל במסגרת 929. שכן אם יוטל עליי לסכם את יחזקאל בכמה מילים, הן תהיינה כנראה “איך אפשר לקרוא את זה?”; או בשפה בוטה יותר, כדרכו של יחזקאל: “מה לעזאזל כתוב כאן?!”
אודה ולא אבוש, שעד שלא נדרשתי להעביר שיעור יומי על הספר לא ידעתי עד כמה עמוקה הבעיה; כדתי מצוי נתקלתי ביחזקאל פה ושם בהפטרות שונות, אבל רק הלימוד על הסדר המחיש לי שהבעיה האמיתית בספר היא לאו דווקא התוכן האקסטרווגנטי שלו, אלא הטקסט עצמו. במילים אחרות, עד שאנחנו שוברים את הראש בשאלה מה משמעות הטקסט, קודם כדאי לבדוק מה בכלל כתוב בטקסט!
ככל שהערפל מתבהר, התמונה משחירה…
כמובן שיחזקאל הוא לא הספר ה’מעורפל’ היחיד במקרא, ובזמנו הקדשתי פוסט נחמד עם מבחן זיהוי לטקסטים מקראיים מעורפלים אחרים – אלא שבניגוד לטקסטים שעירפולם נובע מלשונם הקצרה והסתומה, יחזקאל דווקא מנסה להכביר בפרטים שאמורים להבהיר את התמונה. אבל כאמור בכותרת, ככל שהפרטים מתרבים, התמונה משחירה… החל מתיאורי המרכבה המפורטים שלו (א; י), דרך נבואות הזעם האינסופיות על צור ומצרים (כה-לא) וכלה בתיאורי המקדש וגבולות הארץ (מ-מח), יחזקאל גורם לך להרגיש כמו שאלת בגרות בגיאומטריה בה יש לך מצולע משוכלל שחסום במעגל שחוסם ריבוע בתוך טרפז עם עשרה אלכסונים ומאה זוויות – ואין לך מושג מאיפה להתחיל…
יש לציין שזו לא דעתי האישית בלבד, כמובן – וכך נכתב באנציקלופדיה המקראית בערך ‘יחזקאל (ספר)’, בניסוח אנדרסטייטמנטי משהו:
נוסחו של ספר יחזקאל הגיע לידנו במצב שאינו מניח את הדעת. אפשר מפני שנתעוררו עליו פקפוקים וביקשו לגנוז אותו לא השגיחו על שמירת נוסחו בדייקנות הראויה; ואפשר שחוסר הדיוק שבנוסח הוא תולדה מן הקשיים שהיו הסופרים מוצאים בפרשיות הסתומות ובמלים שמשמעותן עמומה. במיוחד מוקשה הנוסח של הפרקים העוסקים בתבנית המקדש לעתיד לבוא.
שלב הראיות
אז אחרי ששחררנו קצת קיטור, הגיע הזמן לגַבות את התלונות בממצאים מהשטח. אשר על כן יצאתי אחרי הקוצרים ללקט בקצירת האומר כמה דוגמאות לבעיות נוסח ופתרונן, כולן לקוחות מהפרקים המוכרים ביחזקאל – כי יש לי תחושה שאם אביא פסוקים מהפרקים הנידחים בספר, לא תאמינו שאכן זה הנוסח המקורי:)
כהרגלי בקודש, רוב התיקונים לקוחים ממהדורת ה- BHS עליה כתבתי כאן – ושם תוכלו למצוא אלפי הצעות תיקון נוספות לכל פרשיות השבוע, ההפטרות וחלק מהמגילות.
לשון יתרה
(א,א) הָיֹההָיָה דְבַר ה’ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן –
תיקון מסברה, “הָיֹה הָיָה” מופיע רק כאן, לעומת כ- 30 פעם של “הָיָה דְבַר ה’” כמקובל.
(כב, ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּטהֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים –
לפי כמה כתבי יד, תרגום השבעים והפשיטתא. אמנם דרכו של יחזקאל לגבב מילים, אבל לא אותה מילה בדיוק!
(לז, ז) וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ –
לפי כמה כתבי יד.
(לז, כב) וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּםלְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא, אם כי יחזקאל רגיל בגיבובי מילים.
(לט, יד) עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא.
(מג, יא) וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיווְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם –
לפי תרגום השבעים.
(מד, יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם –
לפי כמה כתבי יד וכל התרגומים.
לשון חסרה
(כ, טו) לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ –
לפי כמה כתבי יד וכל התרגומים.
(לח, ב) שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג וְאֶל אֶרֶץ הַמָּגוֹג –
לפי תרגום השבעים והפשיטתא.
(לט, יא) אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁםשֵׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּיהָעֹבְרִיםהָעֲבָרִים קִדְמַת הַיָּם וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִיםהָעֲבָרִים – הראשון לפי כמה כתבי יד ותרגומים, השני מסברה.
(מג, י) הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִיתתְּכוּנָתוֹ –
לפי תרגום השבעים והוולגטה, כמו בפס’ יא שם: “צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ“.
(מג, יג-יד) …וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת… –
לפי תרגום השבעים יש לחבר את שני הפסוקים ולקרוא כך: וְזֶה גֹבַהּ הַמִּזְבֵּחַ: מֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת…
(מו, טז) כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה–
קצת מוזר שמצד אחד “נחלתו היא”, ומצד שני “לבניו תהיה”. וגם כאן תה”ש נחלץ לעזרה: כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו מִנַּחֲלָתוֹ – הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה.
תיקונים מורכבים
(א, יח) וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן –
כאן מוצעים מספר תיקונים, בהסתמך על תרגום השבעים: וְגֹבַהּ לָהֶם וָאֶרְאֶם לְאַרְבַּעְתָּן וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב.
(כ, לז-לח) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִיתבְּמִסְפָּר. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי –
לפי תרגום השבעים: א) המילה ‘מָסֹרֶת’ היא יחידאית, והביטוי ‘מָסֹרֶת הַבְּרִית’ לא ברור. ב) “להביא במספר” מופיע בדה”א ט, כ: “כִּי בְמִסְפָּר יְבִיאוּם”, וההקשר למניית הצאן ברור. ג) המילה “הַבְּרִית” הוכפלה בטעות מתחילת הפסוק הבא: “וּבָרוֹתִי”.
(מג, יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד – יש גם עודף מילים וגם הטעמים נראים שגויים. לפי תרגום השבעים + תיקון מסברה, יש לקרוא ולפסק כך: וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת, אַמָּה וָטֹפַח: הַחֵיק אַמָּה, וְאַמָּה רֹחַב, וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב – זֶרֶת אַחַת.
(מה, יד) וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר –
גם כאן, עודף מילים וטעמים שגויים. לפי תרגום השבעים יש לקרוא ולפסק כך: וְחֹק הַשֶּׁמֶן – הַבַּת, הַשֶּׁמֶן – מַעְשַׂר הַבַּת, כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר.
ולסיום – הרצאה בזום! (ראשון הקרוב, 21:00)
מי שעוקב אחריי ב- FB רואה שמדי פעם אני מעלה נוסח “מתוקן” של הפרק היומי, ובו אני משתמש כדי להעביר את השיעור – כך שקהל שומעֵי לקחי כבר מכיר מושגים כמו ‘תרגום השבעים’, ‘כתבי יד’, ‘כפל גרסה’, ‘טעות סופר’ ועוד. דא עקא, שלציבור הרחב אין מושג של ממש במה דברים אמורים, והאמת שגם לי לא היה עד שזיכני השי”ת לצקת מים על ידי פרופ’ משה צפור אצלו למדתי אי אז בימי הדוקטורט, ובזכותו הבנתי את צופן הסתרים של ה- BHS בלעדיה לא ירים איש הישראלי את ידו ורגלו בכל הקשור לנוסח המקרא.
אז לזיכוי הרבים, הכנתי מצגת + שיעור מרתק (אני מקווה!) שזוקקו ל~40 דקות כמצוות הזום – כולכם.ן מוזמנים.ות בראשון הקרוב, כ”ב סיוון (14/6), בשעה 21:00 –
כידוע הקפידו בקהילות ישראל על קריאת המגילה לפי הנוסח ה’נכון’ ושמיעת כל מילה ומילה בה. כרגיל, האשכנזים הלכו עם זה עד הסוף, ובשל שתי תקלות היסטוריות קלות, נהגו האשכנזים לחזור ולקרוא פעמיים את המילים (ח, יא) “לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג | לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד” וכן (ט, ב) “וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם | בִּפְנֵיהֶם” – למרות שהגרסה השנייה היא טעות נוסח ברורה שהשתרבבה אי-אז בהדפסת מקראות גדולות ע”י יעקב בן חיים (שאגב, התנצר בסוף ימיו). ועד כדי כך גברה תאוות הנוסח ה’נכון’, שהוסיפו טעות על טעות ובקריאת פרשת זכור (דברים כה) הקפידו האשכנזים לכפול גם את המילה “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר | זֶכֶר עֲמָלֵק”, כאשר הגרסה הראשונה (והנכונה!) נהגית “זֵייכר”, והשנייה נהגית כמבטא הישראלי הרגיל. הטעויות הברורה בשני המנהגים האלה כבר הוצגו במאמר שנון ונוקב מאת הר”ב ברויאר, שסיכם לגבי שניהם:
כאשר אנחנו קוראים את המגילה על -פי נוסח כל רבותינו נשמתם עדן, אנחנו גם מקימים גלעד ומזכרת נצח לאותו מומר משומד, שתרם לנו את הנוסח המשובש שלו. יימחה זכר עמלק, אבל ייזכר לעד המומר בן אדוניהו (שמו המלא: יעקב בן חיים בן יצחק בן אדוניהו) – בצד בן אשר, בן מיימון ורבותינו, זכר כולם לברכה?!
נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק – דרך ודאי ולא דרך ספק!
כמאה אלף איש במדינה (=כל המורים) עסוקים בימים אלו בהכנה לטקסי חלוקת התעודות, טקס שלמרבה הצער דורש גם כתיבה של אותן תעודות… אז כמחווה לנושאים בנטל, אלכה ואשובה אל השערת התעודות הוותיקה ותובנותיה.
לפני כשנה הראיתי כאן באותות ובצבעים כיצד פרשת המרגלים מוסברת ע”י השערת התעודות כמורכבת משני מקורות נפרדים שהותכו יחדיו, והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני. והנה גם בפרשת קֹרח – או לפחות בפרק טז – יש להשערה הנ”ל תובנות מעניינות, אם כי הפעם התמונה מעט מורכבת יותר וייתכן כי גם כאן יש לחַלֵּק (=split) את התעודות :)
במדבר טז ובעיותיו
עיקרה של “מחלוקת קורח ועדתו”, כלשון חז”ל, מתרכזת בפרק טז, המהווה אוסף מרוכז של תלונות, מתלוננים ועונשים קשים. התמיהות בפרק זה הינן רבות מהרגיל, גם בתחום הנוסח (ועל כך בהמשך) אבל בעיקר בתחום התוכן, ועל חלקן עמדו כבר פרשנינו הקדומים, בעיקר אברבנאל.
אז כמורה מתחיל, ניסיתי ליצור המחשה גרפית של מבנה הפרק שתאיר את הבעיות האלו, וזה מה שיצא (לחצו להגדלה):
