Home » מקרא » אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ’ רוברט אלטר לטעון כי “תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)” – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?!
ספר היובלים, אגב, מוסיף שמן למדורה – בעוד שבנוסח המסורה כתוב (מד, ט) “אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים”, נכתב בספר היובלים (מג, ה): “ואשר תמצא אצלו את הגביע באמתחת אחד ממנו יומת, ואנחנו וחמורנו נהיה עבדים לאדוניך”, ובמקום “הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ” נכתב “הנה אנחנו עבדים לאדונינו וחמורינו לך“! (אמנם ייתכן שהדבר נובע כתוצאה מהשמטת חלק מהסיפור בספר היובלים ולא כאן המקום).

אל תיגע בחמור!

התופעה המוזרה הזו, לפיה לקיחת חמורים מאדם שקולה בערך כפשע נגד האנושות, חוזרת בעוד שלושה מקומות במקרא:

וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה’ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם (במדבר טז, טו)
הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה’ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי… (שמ”א יב, ג)
וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ (שמ”א ח, טז)

גם אצל משה וגם אצל שמואל אפשר לראות, שלקיחת החמורים היא סמל מובהק לעריצות שלטונית – מה שמסביר כמובן את חששם של אחי יוסף. השאלה היא, מה יש בה, בלקיחת החמור, שהפך אותה לסמל כזה?

חמורים = אחי יוסף

התשובה, לדעתי, טמונה ב’תפיסת הייצוג’ עליה עמדתי פה ושם, ושם ופה. בגדול, תפיסת הייצוג טוענת שבהמות הבית שימשו בסיפור המקראי כאמצעי לייצוג גיבוריו האנושיים של הסיפור, וליתר דיוק, את מהותם, עצמותם, נפשם או כל ביטוי מודרני אחר שתבחרו. כשהמְסַפֵּר המקראי (ככה קוראים לו אצלנו) רוצה לבטא, למשל, כיצד הגיבור אזר את כל כוחות נפשו לצאת למשימה, הוא מתאר זאת בביטוי “ויחבוש את חמורו” (אברהם, בלעם). כשהוא רצה לתאר כיצד אדם מסוים הביע את כניעתו המוסרית למישהו אחר, הוא עשה זאת באמצעות סיפור על מסירת בהמות מהראשון לשני (פרעה\אבימלך לאברהם; יעקב לעשו). וכשהוא ביקש לתאר שעבוד מוחלט, גופני ונפשי, של אדם לרעהו, הוא השתמש ב… לקיחת חמורים! כך אפשר להסביר את כל ה’חמוריאדה’ הזו בסיפור:

  • כשאחי יוסף יורדים בפעם השנייה למצרים עם הכסף שהושם ‘בטעות’ באמתחותיהם, הם חוששים שלא זו בלבד שיפגעו בגופם (“וְלָקַחַת אֹתָנוּ”) אלא גם בנפשם (“וְאֶת חֲמֹרֵינוּ”).הם נרגעו כשראו שלא זו בלבד שלא פגעו בהם, אלא אפילו נתנו לחמוריהם מספוא. ארמוז כאן בקצרה לתשובתה המוזרה של רבקה לעבד אברהם (בר’ כד) – הלה שאל אותה “הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין”, והיא ענתה לו “גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ”! לא זו בלבד, אלא שבהמשך, הדבר הראשון שעושה העבד הוא… “וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים”! (ראו דבריי כאן).
  • בהמשך מתברר להם, כביכול, שיוסף רק רצה לארח להם לחברה – הוא נותן להם לאכול, הם אפילו משתכרים… בקיצור, הסוף הטוב ביותר שיכלו להעלות על הדעת; ואכן, “הַבֹּקֶר אוֹר [=אופטימיות] וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם” – נפלא! אלא שמייד מגיעה ההתפכחות הכואבת: מסתבר שלא הם ולא חמוריהם ניצלו מהגורל המר… ” וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה”!
  • רק לקראת סוף הסיפור, המעגל נסגר – לא זו בלבד שהאחים חוזרים בשלום, אלא גם… (מה, כג):

וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ.

גילוי הגביע באמתחת בנימין - שימו לב שהצייר 'העלים' את החמורים! (הסבר אפשרי - בהמשך)

גילוי הגביע באמתחת בנימין – איפה החמורים?!

למי שעוד היה צריך הוכחה לתפיסת הייצוג, הפסוק זועק שעשרת החמורים (וכנראה גם עשר האתונות, אם כי להן לא הצלחתי למצוא פירוש מיוחד) הם-הם עשרת אחי יוסף – ושליחתם ליעקב איננה אלא מסר מיוסף: לא נגעתי לרעה בבניך!
אגב, ייתכן שאלכסנדר איוונוב, הצייר שצייר את הציור משמאל, עלה על הרעיון עוד לפניי ולכן העלים את החמורים מהציור – שהרי החמורים הם-הם האחים! (או שלא…)

נספח – הסיפור על מלכת כַּנֵשׁ (Kaneš)

יום אחד, בעודי מעלעל בספה”ק, הגעתי לכרך השני של “ספרות המקרא: מבואות ומחקרים” בעריכת ציפורה טלשיר, ובתוכו נתקלתי במאמרו של פרופ’ איתמר זינגר (ז”ל), אחד המומחים הגדולים בעולם לתרבות החיתית (היה דבר כזה!..). במאמר מצטט זינגר יצירה חיתית קדומה על אודות מלכת העיר כנ(י)ש ושישים בניה ובנותיה, המספרת כך:

מלכת כניש ילדה שלושים בנים בשנה אחת. כך אמרה: “איזה מין אספסוף ילדתי!”. מילאה תיבות בשמן (רוצה לומר: אטמה אותן בחומר שמנוני), הכניסה את בניה לתוכן, והניחה אותן בנהר. הנהר הביא את הבנים אל הים בארץ זלפה. משו אותם האלים וגידלו אותם. משחלפו מספר שנים, ילדה המלכה שוב, הפעם שלושים בנות, שאותן גידלה בעצמה. הבנים שבים לנשה ומובילים חמור. כשהגיעו לעיר טַמַרְמַרַה אמרו: “הנה, הסיקו נא את החדר הפנימי ויעלה החמור!“. ענו בני העיר: “למה הגענו, שחמור יכול לעלות?*“. אמרו הבנים: “למה הגענו, שאישה יולדת [שלושים] בנים? (ובכל זאת) אותנו היא ילדה בבת אחת!”. אמרו בני העיר: “פעם ילדה גם מלכת כניש שלנו שלושים בנות בבת אחת!”. הסתלקו הבנים ואמרו לעצמם: “את מי מוסיפים אנו לחפש? הרי מצאנו את אמנו! הבה נלך לנשה!”. כשהלכו לנשה, נתנו בהם האלים פנימיות אחרת, עד כי אמם לא זיהתה אותם, ונתנה את בנותיה לבניה. הבנים הראשונים לא הכירו את אחיותיהם, אך אחרון הבנים [אמר: “אל] לנו לקחת את אחיותינו! אל תבצעו חטא! [אין זה] ראוי!”. אך הם ש[כבו?] עמן…
* העירני החכם השלם ד”ר רוני שוויקה כי בימה”ב נפוץ הביטוי “עד שיעלה חמור בסולם“, במשמעות “עד שיבוא המשיח” = דבר שלעולם לא יקרה!

donkey

חמור חיתי (?) מצוי

בשלב זה נקטע הטקסט, אך זינגר מעיר כי יש להניח שהאחים אכן שכבו עם אחיותיהם – גילוי עריות נחשב למעשה תועבה חסר כפרה בחוק החיתי, ומסתבר כי כל המעשה לא בא אלא כאטיולוגיה לשקיעתן של הערים המוזכרות בו. אבל אותי – נמלה צרת-אופק שכמותי – עניינו פחות אותן ערים חיתיות אבודות, ועניין הרבה יותר החמור – מה פשר הובלתו לעיר על-ידי האחים? ומדוע הם מעלים אותו לחדר? ומה פשר ה’גזירה השווה’ בין עלייתו של החמור להולדת שלושים הבנים?! ואכן, זינגר עצמו כותב שם: “פרטים רבים נשארים סתומים, למשל תפקידו של החמור בקידום הסיפור“.

אחרי עיון קל גיליתי שפילולוג דגול בשם ווטקינס הציע הסבר מעניין לכך (אין באינטרנט לצערי), על-פי שתי מקבילות שהוא מוצא לסיפור במיתוסים הודיים ויווניים, ולפיו יש לפרש את הביטוי ‘ויעלה החמור’, במובן של עלייה על בהמה אחרת, כסמל ליחסי מין אסורים. זינגר עצמו במחקר אחר טוען כי מדובר בצעד אחד רחוק מדי, והוא מעדיף להסביר זאת כאמצעי ספרותי המשמש כאפיזודה מוזרה נוספת יחד עם זו של המלכה שילדה 30 בנים. חוקרת אחרת הוכיחה שהחמור והפרד היו סמל מלכותי בחת העתיקה, ומכאן שרכיבת הבנים על החמור סימלה את היותם בני מלכים. באמצעות הסיפור הזה, אגב, היא גם מסבירה את המיתוס היווני הידוע אודות אוזני החמור של המלך מידאס (רק חבל שהיא לא מזכירה פסוקים מפורשים בספר שופטים כמו “וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים (!) רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים” (י, ד; ובדומה שם יב, יד ואולי גם ה, ט-י), המוכיחים שרכיבה על חמור היוותה לפעמים ‘סמל סטטוס’ שלטוני).

מבלי לפגוע כהוא-זה בכבודם של החוקרים לעיל, שלא התייחסו כלל למקרא, ניתן לדעתי לראות בשימוש בחמור בסיפור זה את הדוגמה הקרובה ביותר לתפיסת הייצוג במקרא: החמור מייצג כאן את הבנים עצמם, והבאתו לעיר נועדה להמחיש את שיבתם של הבנים אל ביתם וממילא אל זהותם הראשונית (ואולי באמת גם לרמז על היותם בני מלכים). המשפט רב המשמעות “כשהלכו לנשה, נתנו בהם האלים פנימיות אחרת” מוכיח (אולי) שהרכיבה על החמור משמעה חזרה לזהותם המקורית.


אדם ובהמה – הלקט

לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש:

30 תגובות על “אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

  1. מה הקטע לייצג את השבטים בחמורים אם הם מיוצגים היטב בסיפור בפני עצמם? למשל הצעתך ש”הפסוק זועק שעשרת החמורים הם-הם עשרת אחי יוסף – ושליחתם ליעקב איננה אלא מסר מיוסף: לא נגעתי לרעה בבניך!”
    תמוהה ביותר, יוסף שלח את האחים בריאים ושלמים אבל כדי לשכנע את יעקב שהם בריאים ושלמים נזקק לשלוח גם עוד 10 חמורים?

    לפני שנים רבות עניתי לעצמי על שאלתך שכאן יש את המפתח להבנת המחלוקת היסודית בין יוסף והאחים- לגבי יוסף העושר של העוה”ז הינו כלי רב עוצמה שיש לעמ”י לשלוט בו ולהשתמש בו לטוב. גישת האחים היתה שהעושר זה דבר מסוכן ומסית לרעה. (המחלוקת קיימתכמובן גם בימנו בין שני המגזרים הדתיים העיקריים).
    אצל אחי יוסף כאמור העושר יוצר מצד אחד רתיעה ופחד אך מצד שני ברור גם להם שללא אמצעים בסיסיים לא ניתן כלל לחיות בעוה”ז.
    לכן האחים חיים על גבול הדלות ולא צוברים נכסים ועושר באצרותיהם, צצילא הם גם הרבה יותר רגישים לכל איבוד של אמצעי השתכרות שהרי זה אוטומטית מוביל למוות ברעב של בני המשפחה.
    כל גישתו של יוסף היתה הפוכה ולכן תגובתו לכך שהוא עצמו נזרק לבור (לא רק שלקחו ממנו חמור) היתה הרבה יותר אופטימית ומלאת בטחון. ועוד יש להרחיב בזה.

    • זה כמו שתשאל מה הקטע לשלח שעיר לעזאזל וכו’, וכי לא מספיק הווידוי של הכהן? ולמה אלישע כעס על מלך ישראל שהיכה רק 3 פעמים? ועוד ועוד. זה נקרא סמליות, וחצי מהיהדות בנוי על זה…
      הרי ברור שהמספר המקראי לא דיווח בבחינת ‘מעשה שהיה כך היה’ (=היו חמורים, אז הוא הזכיר אותם) – אלא היתה לו כוונה ספרותית, להפעיל אצל הקורא\השומע את ‘בלוטות הרגש’. כשמספרים לך שלא זו בלבד שאסרו מישהו, אלא שגם לקחו לו את החמור, זה הרבה יותר חזק.

      לגבי הרעיון על ה’מחלוקת’ בין יוסף לאחים – גם זה תירוץ, אבל שלי נאה יותר :)

      • ההבדל:
        כשבמקום לשחוט אדם שוחטים עז שמסמל את האדם מובן מה התועלת של הסמל- עושים בבהמה מה שלא ניתן לעשות באדם
        אבל כאשר נעשה בבהמה מה שנעשה באדם לא ברור כלל מה התועלת בסמליות הבהמה והדרא קושיא לדוכתא

      • אוקיי, אדייק יותר: האחים בכלל לא רכבו על חמור, ואולי הם לא היו ולא נבראו.
        המספר כותב לנו שהם רכבו על חמור וכו’, כדי להעביר מסר, שלא יכול לעבור בדיווח ‘רגיל’.
        לשיטתך, איך תסביר את העובדה שהאחים חוששים לממונם יותר מלגופם?! (טוב, לפי חז”ל התשובה בגוף השאלה, אבל לא נראה שהאחים היו כאלה צדיקים…)

  2. הסבר לשיטתך לא יכול להתקיים ע”י קושיה על הסברי (בוודאי לא אם אתה מכניס לפי מילים שלא טענתי)
    שאלתך היתה “מה הוסיפו החמורים לסיפור מבחינה ספרותית סמלית”
    תשובתך:
    הם מסמלים את שנעשה לאחים.
    שאלתי: הסמלים שכאן לא מוסיפים דבר לסיפור ולא מגדילים בשום דרך את הדרמה.
    תשובתך:
    גם עליך קשה!

    • עליך הקשיתי בנפרד, ההסבר שלי נשאר בעינו, אבל אתה מסרב להפנים אותו – לקחת חמור של מישהו, זה כמו לקחת את הילד שלו!
      לא נראה לך? עיין שוב בדבריי על צאנו של יעקב, שם הראיתי באותו ובמופתים שליעקב היה אכפת מהצאן יותר מאשר ילדיו, ובמה שכתבתי על עבד אברהם, שדאג לגמליו לפני שדאג לאנשיו.
      ולא אמנע לצטט שוב את הקטע המופלא הבא – ולא מדובר על תקופת המקרא, אלא על 2015!

      כאן איבדנו ילד בן 12. שמו היה וִיוֶק”, אמר ראג’ פְּריתבִי, 50, קצין צבא בדימוס ומנהיג כפרי לא-רשמי. “כאן שני תאואים מתו תחת הסלעים. שמותיהם היו רָאמה ורָאי.” מאחורי הריסות בית חווה נוסף, נמחץ שור על ידי מפולת אבנים. “שמו היה דיל בָּהאדוּר והוא היה בן 15 שנה”, אמר פריתבי.

      • אבהיר שאלתי-
        אם בתקופת התנ”ך (או עכ”פ תקופת המספר של הסיפור) לקיחת רכוש *שוות ערך* לנטילת נפשו וזה *ברור לכל* דרי תקופת התנ”ך אז עדיין לא מובן מה החידוש של השימוש בסמל כאשר אותו הדבר נעשה במסומל.
        אם ברור היה לכל בני התקופה שנטילת ממון זה *חמור* מנטילת הנשמה אז השאלה אם ניטלו גם חמורים איננה שאלה סימלית אלא שאלה ממשית- עד כמה היה עריץ השלטון.
        עם זאת נראה שגם אתה מבין שמעולם לא התקיימה חברה כזו שהעריכה יותר את הממון מאשר את הגוף וכן הצעת חז”ל שהאחים היוו חברה ייחודית של ‘צדיקים’ שאצלם יש הערכת יתר לגוף אף יותר מלאדם לא מקובלת עליך.
        ממילא חזרנו להבנה הראשונה והשאלה על הבנה זו.

      • טוב, אענה בציטוט מהרמב”ם (מו”נ ב, כט):

        “דע, אפוא, שבדבריו של ישעיה עליו השלום חוזר הרבה מאוד – ובדברי זולתו מעט – שכשהוא מספר על התמוטטותה של מדינה או על אובדן אומה גדולה, הוא מביע זאת בביטויים כגון “הכוכבים נפלו”, “השמים נגולו”, “השמש חשך, והארץ חרבה ורעשה”, והשאלות רבות כיוצא באלה. זה מעין מה שהערבים אומרים על מי שפגע בו אסון גדול: “נהפכו שמיו על ארצו”.
        כמו כן, כאשר הוא מתאר את דרך שׂגשׂוגה של מדינה ואת התחדשותו של אושר, הוא אומר על דרך השאלה שנתווסף אור השמש והירח, התחדשו שמים והתחדשה ארץ וכיוצא באלה. וכן בשעה שהם, בתארם את אובדנו של איש, או של אומה, או של עיר, היו מייחסים לאלהים מצבים של כעס וחרון גדול עליהם; וכאשר הם מתארים את שׂגשׂוגו של עם, הם מייחסים לאלהים מצבים של שׂמחה וחדווה. הם אומרים לגבי מצבי הכעס עליהם: יצא וירד ושאג והרעים ונתן קולו והרבה מעין זה. כמו כן הם אומרים: צִוָּה ואָמַר ופָעַל ועָשָׂה וכיוצא באלה, כפי שאתאר…. שמא תאמר כיצד, לפי פירושנו, הוא קורא יום ה’ הגדול והנורא ליום אובדנו של סנחריב? דע אפוא שכּל יום שיש בו ישועה גדולה או אסון כבד נקרא יום ה’ הגדול והנורא.”
        ודוק!

      • יש הסבר לבני תמותה רגילים מה הקשר?
        אחזור שוב על השאלה (ות):
        מה היה ה’ברור מאיליו’ לכותב הסיפור לגבי היחס שבין האדם לחמורו ומה בא לחדש בסיפורו בהכנסת החמורים?

        האם אתה טוען (שלא בכוונה) שהתנ”ך מנסה לחנך שהחמור חשוב וחמור מב”א?
        (וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת בזמננו ובזמן כתיבת הסיפור המקראי?) האם מסר מהפכני זה אכן ניסו להעביר באותם רמזים ספורים הפזורים ברחבי הספר?
        האם אדם שתפיסת עולמו כשלנו היה מתרגש יותר (מהדרמה עם החמורים) למראה הפסוקים שהבאת או שהיה מפספס את המסר המדהים שמסתתר כאן?

  3. גם עפי דבריי החמורים מסמלים משהו אלא שסימול זה נותן לנו להבין את כל הסיפור הגדול ועל מה בעצם כל המריבה הגדולה שבין האחים ואח”כ בין שתי הממלכות.
    לכן דוקא הסברי נאה יותר

  4. עכשיו אני מבין מדוע שאול חיפש אתונות ומצא מלוכה

      • מודל העריצות בו אתה מאשים את החמור
        מודל העריצות של המלך אותו תופס שמואל
        הפיכתו של שאול למלך שזונח את מודל העריצות ומכיל את המתנגדים לו לפחות בהתחלה

      • אהה! וצ”ע למה אתונות ולא חמורים? (כמובן בהנחה שלא מדובר במעשה שהיה כך היה, חלילה…)

  5. ניתן אולי ללכת בכיוון שאתה מציע, אבל בלי להרחיק לכת עד כדי כך: החמור והשור מופיעים בתורה בעוד מקומות בסמיכות לעבד ואמה, ואפילו לאשתו של אדם. כלומר הם (אכן) מייצגים את חיי האדם, אבל דווקא במישור הממוני (וממילא החברתי, שהרי עני חשוב כמת. ואולי גם במישור הרוחני, שכן מצינו ששם ה’ נקרא על רווחה ושפע כלכלי: ‘כי כולה משקה… כגן ה’ כארץ מצרים’, ויהי ה’ את הנער ויגדל, ויהי רובה קשת’ ‘מלא ברכת ה’, ים ודרום ירשה’ ‘וה’ ברך את אברהם בכל, ויהי לו צאן ובקר…’).
    למשל ‘לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך’. בעשרת הדברות של ספר דברים ‘לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך…למען ינוח עבדך ואמתך כמוך…וזכרת כי עבד היית’ והטעם ‘למען ינוח’ נאמר גם על בהמתך (ויגיד עליו ריעו בשמות כ”ג ‘למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך’).
    ולכן הם הם דבריהם שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם. כי הממון הוא סימן לברכת ה’ והוא מבטא את השראת השכינה על האדם ועל מעשה ידיו, וכן ביעקב, לאחר החלום הנשגב אמר ‘אם יהיה אלהים עמדי… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה’ לי לאלהים’. והמקנה היה לאבות הרכוש העיקרי. וגם אחרי שנכנסו לארץ וקיבלו כל אחד נחלה ופיסת קרקע, עדיין הבהמות הם הרכוש במובן ה’פגיע’ שיש לשמור עליו.

    • גם זה נכון – אבל פתאום אתה נתקל בדין פטר חמור ושואל את עצמך – ?! ושים לב לתקבולת המפליאה בה מנוסחים פסוקי פדיון הבכורות:
      “וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה… – וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה” (שמ’ יג, יג; לד, כ)
      “בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי -כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ” (שמ’ כב, כח-כט. אגב, תרגום השבעים מוסיף שם “ולחמורך”!)
      המשוואה פשוטה – החמור\הבהמה שלך = הבן שלך.
      תוסיף לזה את השמדת יריחו כפי שבוצעה ע”י יהושע, ואת השמדת עמלק ע”י שאול (“וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר…” “מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר…”) ותנסה להבין – מה הקטע להשמיד את כל הבהמות?!
      ותוסיף לזה את ההחלטה המוזרה של מלך נינוה להלביש את הבהמות שק ולשתף אותן בצום – ואז תזכה לעמוד על משמעותה של הבהמה במקרא!

      • אני חושב שההסבר שהצעתי די קרוב להסבר שלך, עם הבדל אחד: החמורים הם אמיתיים… (כמו בכל הדוגמאות הנהדרות שהבאת). ולכן הם לא בהכרח ‘מייצגים’ את האדם עצמו וממילא באים במקומו, אלא באים יחד עימו ‘בחדא מחתא’. ‘גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו’, הצאן לא מייצג אף אחד, אך הדאגה אליו שווה לדאגה לבן טיפוחים (ורש”י שם הרגיש בזה בחריפות). המקנה הוא דאגת האדם וכל מעייניו.
        מה שבעיקר מפריע לי בפירושך זה שהסימבוליקה היא קצת מיותרת כאן, כלומר, אם אכן מדובר ב’טריק ספרותי’ אז הוא (מרגיש) די מבוזבז…
        וודאי שאין הדבר דומה ללשונות פואטיים בישעיהו שהזכרת בתגובה למעלה, שכן כנביא ומוכיח ודאי השתמש ישעיהו בדימויים נשגבים כאמצעי רטורי, ולא הרי נאום תוכחה כהרי סיפור מעשה שהיה.

  6. בלי קשר לשאלה מהו התוקף הסמלי של השימוש בחמור בסיפורים, אני חושב שברור לחלוטין שהחמור היה בעל מעמד נעלה בתקופת התנ”ך. מעידה על כך העובדה שלצד מצוות פדיון הבן היתה מצוות פטר חמור. זה מעיד על כך שהבן הבכור והחמור הבכור היו בעלי מעמד דומה בתור הדבר היקר ביותר לאדם.

  7. למגיב מאיר (אברם העברי, אשמח לחיזוק/תיקון):
    אני חושב שאתה ניגש לכתובים במבט מודרני ולפיכך אנכרוניסטי (במובן ה”אקדמי” של המילה, לא כדי לפגוע חלילה), ולכן חידושיו של אברם העברי נדמים לך טריוויאליים ובלתי נחוצים מבחינת המספר המקראי.
    החידוש בדבריו של אברם, כפי שאני מבין אותו, הוא שהמספר המקראי מתייחס לעצמיות האדם – מושג מודרני – דרך ביטויו בבהמתו, ויותר מכך: המספר המקראי מפנה את מבטנו לצדדים שונים בעצמיות האדם דרך אזכורי בהמת האדם בהקשרים שונים.
    אני מניח שאת דבריו של אברם אפשר עוד לפתח ולדרוש בנושא צדדי העצמיות המרומזים בכל אזכור של בהמת האדם, אך הוא מציג בפנינו רק את הבסיס.

    מלבד זאת, אברם, ני עדיין מחכה לפוסט המובטח על מל”ב יג!

    • תודה
      אני מנסה ‘לזרום עם אברם’ בראש שלו, שלחמורים בפרט ולבהמות בכלל יש תפקיד בסיפור והוא לגלות על הנעשה לאדם עצמו.
      זה מוביל לכך שבסיפור שכ”כ מפרט את ההבנה לגבי התהליכים הנפשיים העוברים על גיבוריו ((וישנאו אותו, ‘איך אעלה אל אבי?!?’, ויתאבל, ויקומו לנחמו, לא עשיתי מאומה, ויתמהו, נבהלו מפניו, וייראו’ וכל זאת רק מזיכרון בלי פתיחת הספר) ושזה בניגד לטענתך שהסיפור המקראי לא עסוק ב’עצמיות האדם’) לשיטת אברם הסיפור נזקק לסמליות הבהמות כדי לייצג לנו שנעשה כאן דבר דרמטי ביותר!
      מהו הדבר הדרמטי?
      תשובת אברם כפולה: א: לא רק לפגוע באחים רצה יוסף לשיטתם אלא אף בבהמתם ולזאת הביא סיפור מלפני שנתיים והדרמה נובעת מהחומרה הרבה שיש בעיני אנשי התנ”ך בפגיעה בבהמות
      וב: כלל לא היו חמורים בסיפור ורק באו לייצג שהאחים חששו שרוצים להופכם לעבדים.
      על תשובה א שאלתי כנגד איזו חברה דיבר המספר אמירה מתמיהה כזו
      על תשובה ב שאלתי מה היה חסר לנו בתיאור הפחד האוחז את האחים שנזקקנו גם לחמורים להגברת הדרמה, פשוט לי שגם לפני 3000 שנה ניתן היה להבין האימה שאחזה באחים כשגילו את הקנוניה של יוסף גם ללא תערובת הבהמות (ולכן תיאור הרגשות שלהם בפי המספר)

  8. תודה על ההארות וההערות – אז אני (כמובן:) מסכים עם אודי ד. שהסביר יותר טוב ממני – אבל אנסה עכשיו מכיוון אחר:
    השאלה העיקרית של מאיר היא “מה היה חסר לנו בתיאור הפחד האוחז את האחים שנזקקנו גם לחמורים להגברת הדרמה”. עכשיו, אני מסכים לשאלה הזו. אבל מה אעשה *ויש* חמורים בסיפור?!
    כלומר, השאלה היא לא עליי, אלא על המספר המקראי – לולא היו חמורים החרשתי, אבל כיוון שהם שם, אני מנסה לתת להם הסבר שיכול להתאים ל’רוח המקרא’, כמו שהראיתי.
    ההסבר שלך בדבר ‘מחלוקת’ כביכול בין האחים בשאלת היחס לעושר וכו’, מתאים למהר”ל ודומיו, אבל קשה מאוד לראות את זה בפסוקים – ואין לזה ככל שאני רואה שום מקבילה במקום אחר, ושום קשר למעמד הבהמות במקרא. להיפך – אתה טוען שהאחים היו חריגים ביחס לרוב גיבורי המקרא, שאספו צאן ומקנה מכל הבא ליד – וכל זה בשם איזשהו אידיאל ‘התנזרות מעושר’ שמתאים, שוב, לתקופות מאוחרות הרבה יותר.

    נ”ב
    לגבי השאלה “כנגד איזו חברה דיבר המספר” – לא הבנתי. ברור שכנגד החברה בת ימיו! חברה שהיתה דומה הרבה יותר לכפר הנפאלי מאשר לישראל המודרנית, כמובן!

  9. וודאי שהשאלה עליך. אתה הצעת הסבר והסברך לא מיישב את השאלה שבה פתחת.
    טענתך שגם על ההסברים של חזל ושל המגיבים שכאן יש קושיות איננה בשום פנים הצדקה לתשובה אחרת שאתה מודה שלא עונה על השאלה.
    לגבי ההסבר הרווח בין המגיבים שכאן (שהחמורים אכן מסמלים משהו חשוב בתנך- המעמד הכלכלי- אפשרות הקיום הפיזי בעולם) דווקא הובאו לכך ראיות רבות שאת רובן הבאת בעצמך.
    לגבי קיום של עוני מבחירה בעוה”ז לצדיקים נראה שזה היה התורה של יצחק (ראה ראב”ע בתולדות המוכיח שלמרות שיצחק היה מבורך בעושר בפועל חי בעוני) הלבשת המחלוקת שבין יצחק לרבקה אפשרי בהחלט גם על סיפור האחים. זאת כמובן אם קוראים את הטקסט במטרה למצוא עניינים מוסריים אלוקיים ולא רק הדים הסטוריים לזכרונות עמומים מהעבר. בזאת כמובן שאינני יכול לשכנע אותך אבל תודה שמנקודת המבט האמונית על התורה הלבשה זומתאימה ומתבקשת.

    • כר’ מאיר בשעתו, שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, אף אני לא…
      כאמור, החמורים מופיעים בסיפור – לא אני שמתי אותם שם. ההסבר שלי נותן לכך תשובה ספרותית לפחות (וגם עם גיבוי אנתרופולוגי). יכול להיות שלדעתך הסופר היה יכול לוותר על התרגיל הספרותי הזה – לדעתי היה אפשר לוותר גם על הרבה פסוקים בתהלים שאומרים אותו דבר – כנראה שהאפקט הספרותי בימיהם היה מובן.
      עכשיו לעניין הרכוש, עוד הערה שלא העליתי עד כה, אבל מוטב מאוחר – שים לב שבסיפורי האבות יש מדי פעם אזכור של עבדים ושפחות:
      וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (יב, טז)
      וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם (כ, יד)
      וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים (כד, לה)
      וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים (ל, מג)
      וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה (לב, ו)

      שים לב למיקום של העבדים והשפחות בפסוקים האלו – *תמיד* אחרי הצאן והבקר! (וברור שסדר החשיבות הוא יורד, כיוון שבפסוקים אחרים העבדים כלל לא מוזכרים, ובשני פסוקים לעיל דווקא הגמלים והחמורים מוזכרים בסוף – אבל הצאן והבקר תמיד בהתחלה).
      עכשיו מה שווה יותר? אדם או בהמה? לכאורה, ברור שאדם – מדוע, אם כן, רכוש האבות מתואר כמעט תמיד במונחי מקנה ולא עבדים? או לחלופין, כסף וזהב?

  10. בס”ד ה’ בטבת ע”ז

    כבר ראינו שאברהם בלכתו עם בנו אל העקידה, לא שוכח לדאוג לחמורו ומפקידו בידיהם האמונות של שני נעריו – אף אחי יוסף, גם כשהם מלאים דאגה לגורל עצמם, אינם חדלים לדאוג גם לחמוריהם שבודאי לא יזכו בידי המצרים ליחס האנושי והמתחשב שלו זוכות בהמות בבית אברהם.

    יוסף, הרומז להם ‘את האלקים אני ירא’, מפיג את חששותיהם ודואג אף למספוא לחמוריהפ, כסבתו רבקה שלא שכחה לציין בתשובותיה לעבד אברהם, שתשאב גם לגמליו ושיש גם עבורם תבן ומספוא – זו דרך בית אברהם: ‘יודע צדיק נפש בהמתו’!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אולי עשרת החמורים ועשר האתונות ששולח יוסף לאביו, מלבד הטעם הפשוט שבהיותם נושאים צדה לדרך – מהוים גם רמז לעשר האתונות ועשרת העיירים ששלח יעקב לעשיו. ויש כאן סגירת מעגל: יעקב ששלח חמורים ואתונות כמחוות כניעה לעשיו – זוכה עתה למתנה דומה מבנו המשנה למלך מצרים!

    • בניגוד למצרים הבזים לחמור המסמל את סת אליל הצחיחות says:

      בס”ד י”ב בטבת ע”ז

      החמור מסמל בתרבות המצרית את סת, אליל המדבר וצחיחות, אויבו המושבע של אוסיריס אליל היאור (ראו: ויקיפדיה, ערך ‘עלילת החמור’). המצרים שגאוותם על סוסיהם האציליים, בזים בכל מאדם לקרובו חסר התואר וההדר של הסוס האצילי. פרעה לא מסוגל להוציא מפיו את המילה הגסה ‘חמור’, ולפיכך הוא מצווה את יוסף: ‘טענו את בעירכם’.

      ההדגשה של יחסם האוהב של יוסף ואחיו אל החמור היא אנתיתיזה גלויה ליחס הבוז של המצרים. יעקב משתכנע בראותו את העגלות המלכותיות של פרעה רתומות ל…חמורים! והוא מבין שבראש השלטון במצרים עומד ‘אחד משלנו’ – ‘עוד יוסף חי’, לא רק פיזית, אלא עומד איתן ברוח בית אבא!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      עוד הערה מיתולוגית מעניין לעניין:

      שר האופים אופטימי מחלומו שהעוף אוכל את הלחם שהוא מגיש לפרעה, שכן פרעה מצוייר תדיר כשעוף מעל ראשו, סמלה של האלילה נחבת פטרונית מצרים. שר האופים, מאמין כעובד אלילים אדוק, שהלחם שהוא מגיש לפרעה הוא מנחה לאלילו של המלך. לעומתו, לשר המשקים אין יומרות אליליות, ואינו אלא משרת החפץ לשרת בזריזות את המלך.

      • החמור והפוריות בברכת יעקב (בניגוד למיתולוגיה המצרית) says:

        בס”ד י”ב בטבת ע”ט

        ובניגוד למיתולוגיה המצרית שראתה בחמור את סמלו של סת אליל הצחיחות – בברכת יעקב קשור החמור לפוריות האדמה. הן בברכת יהודה ‘אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו’, שאף הגפן שבדרך כלל היא חלשה ונסרכת על הקרקע – בנחלת יהודה תהיה חזקה כל כך, שיהיה ניתן לקשור אליה עיר בן אתון.

        וכן מכונה יששכר בברכתו ‘חמר גרם’ הרובץ בבטחה ובמנוחה בין חלקותיו ומעבד בחריצות את אדמתו, ‘וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד’.. החמור מסמל את החוסן והעוצמה של עובד האדמה החרוץ.

        מצרים גאה בסוס הרץ ללא מנוחה, ויעקב מברך בחמור העומד איתן על אדמתו.

        בברכה, ש”צ לוינגר

  11. אם באנו להמשיל חמורים לאנשים – כבר קדמנו הנביא יחזקאל, שהמשיל בהם את ההשפעה הרוחנית השלילית שאליה ירדו ישראל במצרים: ‘ותרבה את תזנותיה אשר זנתה בארץ מצרים ותעגבה על פלגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג,ב-ג).

    החמור יכול לבטא את ירידה לעמקי התהום של ‘מ”ט שערי טומאה’, אך החמור יכול לבטא גם את שיאה של קבלת עול מלכות שמים, כיששכר המתברך על ידי אביו: ‘יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד’ (בראשית מט,יד-טו).

    אף במצוות השבת נעשים השור והחמור לשותפים לאדם במצוות השבת, ויחדיו מעידים ש’יש מנהיג לבירה’. אף ישעיהו קורא לעמו ללמוד מהשור והחמור היודעים את קונם ונאמנים לו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. הזוה”ק רומז שיציאת השבטים באותו בוקר לא היתה טריוויאלית כל כך, ומידת הדין עמדה להיפרע מהם (וכך ניתן להבין גם מדברי הגמ’ בריש פסחים על ‘הבוקר אור והאנשים שולחו’):
    כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הַבֹּקֶר אוֹר, דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אִלֵּין מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, דְּהֲווּ שָׁלְטִין בְּלֵילְיָא. הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם, אִינוּן גַּרְדִּינֵי נִימוּסִין, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. דְּלָאו אִינוּן קַדִּישִׁין, וְלָא שָׁלְטִין, וְלָא אִתְחֲזוּן מֵכִי אָתֵי צַפְרָא. וְאִינוּן מִסִּטְרָא דְּאִינוּן חֲמָרִי, גַּרְדִּינִי נִימוּסִין דְקָאֲמְרוּ.
    כאן החמורים מייצגים את מידת הדין, והחמור שחבש אברהם עומד לזכותם. וצריך עיון מה קרה באותו לילה (‘וישתו וישכרו עמו’)?
    השאלה שלך מנוסחת אף היא (שם) בצורה ברורה, התשובה לא כ”כ:
    הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם, רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, אִי אִינוּן הֲווּ אָזְלֵי וְאִשְׁתַּדָּרוּ, מַה לָּן לְמִכְתַּב בְּאוֹרַיְיתָא, הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. אֶלָּא בְּגִין דִּכְתִיב וְלָקַחַת אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמוֹרֵינוּ, בְּגִין כָּךְ וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתָּאֲרוּן אִינוּן וַחֲמוֹרֵיהוֹן, כִּדְקָאֲמְרוּ.

Leave a Reply to חמור כמשל לפריצות וחמור כמשל לחריצות ולנאמנותCancel reply