לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה. (י’ לייבוביץ, ‘מצוות מעשיות‘)
אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב”נעשה ונשמע” הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו “מערך של מצוות ודינים”, שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה “היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים” (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד “דת הצמחונות”, “דת המיחזור”, “דת הליברליות” וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים ‘דת’ כאוסף טרחני של חוקים!…)
ספר דברים ו’ערימת’ המצוות
ספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב”ן מכנה “מבוארות”, המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת ‘שופטים’ המכילה 40 מצוות ופרשת ‘כי-תצא’ המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.
